הצגת מקרים

צפיפות שיניים היא אחד מליקויי הסגר השכיחים ביותר. הגורם העיקרי הוא חוסר התאמה בין גודל השיניים לגודל הלסת. השיניים בוקעות בצורה חריגה, מסובבות על צירן מחוץ לקשת השיניים, לפנים מקשת השיניים, אחת על השנייה וכו'.
הליקוי הנ"ל דורש כמובן תיקון.

סוג הטיפול נקבע בהתאם למידת הצפיפות.
צפיפות קלה: די בהקטנת רוחב כותרות השיניים – שיוף קל של השיניים וסידורן בקשת

צפיפות חריפה: כאן עומדות בפני האורתודונט 2 אפשרויות:

• במקרה והצפיפות היא בגלל לסת צרה - הפתרון הוא הרחבת הלסת.

בכל מקרה, חשוב לציין, שההבחנה, בחירת הטיפול המתאים והביצוע נתונים לשיקול דעתו של האורתודנט המומחה.

שיניים בולטות הן למעשה ליקוי הסגר הנפוץ ביותר שבגללו מגיעים אל המרפאה לצורך קבלת טיפול. המראה אינו אסתטי, והתופעה מקשה על הדיבור ועל הבליעה, שלא לדבר על הבעיה החברתית שנוצרת כתוצאה מכך.

מה קורה כאן?

קצב התפתחות הלסתות לא תמיד אחיד. לעתים נוצר מצב שבו הלסת העליונה התפתחה כרגיל, או להפך – התפתחה ביתר שאת, בעוד שהלסת התחתונה פחות התפתחה ו"נשארה מאחור". הטיפול בדר"כ הוא קידום הלסת התחתונה למיקום הנכון.

כאשר הגורם לבליטת השיניים העליונות הוא אכן המיקום עצמו ולא היחס בין הלסתות. האורתודונט המומחה עשוי להחליט על עקירת שיניים מסוימות בלסת העליונה, על מנת לפנות מקום להכנסת השיניים הקדמיות הבולטות וכדי להקטין לכאורה את הלסת העליונה.

באשר לשיניים בולטות מסיבות סקלטליות (ליקוי במבנה עצמות הפנים ולא בלסתות), יתכן שהטיפול ידרוש התערבות כירורגית.

זהו ליקוי סגר חמור שמתבטא בחסר מגע בין השיניים הקדמיות העליונות לבין השיניים הקדמיות התחתונות.

הסיבה יכולה להיות מקומית או תפקודית (כגון מציצת אצבע, נשימת פה, דחיקת לשון ובליעה לא נכונה). מאחר ומדובר בהרגלים שנרכשו ע"י המתרפא, חשוב מאוד שיתוף הפעולה שלו עם המרפאה ועם קלינאי תקשורת מתאימים.

כאשר הגורם לליקוי הסגר הנ"ל הוא גנטי (מולד), הטיפול עלול להיות כירורגי-אורתודנטי.

ליקוי סגר זה הוא למעשה היפוכו של המנשך הפתוח שהזכרנו בפסקה הקודמת.
במקרה זה, שיניים עליונות קדמיות מכסות את כל או את רוב הכותרת של השיניים הקדמיות התחתונות.

למרות שהליקוי על פניו לא גורם לתמונה לא אסתטית ולא "מריץ" את המתרפא לאורתודנט, חשוב להדגש כי זהו ליקוי חמור.

המנשך העמוק גורם לשחיקת שיניים, לחץ על המפרקים וגורם להפרעות בלעיסה.

הטיפול הוא הרמת המנשך, כלומר - הרחקת השיניים הקדמיות העליונות והתחתונות אלו מאלו, והרמת המנשך של השיניים האחוריות.

כמו במנשך הפתוח, גם כאן, חשוב מאוד שיתוף הפעולה של המתרפא.

עפ"י הגדרתה, שן כלואה היא שן שנותרה בתוך הלסת ואינה נראית בחלל הפה, למרות שזמן רב חלף ממועד בקיעתה.

מבחינה סטטיסטית ניבים עליונים ושיני בינה נמצאים בראש טבלת השיניים הכלואות. הסיבה העיקרית להבקעה של ניב כלוא, פרט לפגם האסתטי, היא הסכנה שהשן הכלואה תגרום נזק פנימי כגון היווצרות ציסטה סביבה, ספיגה לשיניים הסמוכות ולעצם התומכת.

הטיפול, הוא אם כן, הבקעתה למקום המיועד לה. למטרה זאת יש צורך בשיתוף פעולה עם כירורג פה ולסת, כדי שיאתר את השן בתוך הלסת, יגיע אליה כירורגית, ידביק סמך, ויאפשר את הבקעתה למקום המיועד בעזרתו של האורתודנט המומחה.

חשוב לציין שלעתים המקום המיועד לשן הכלואה נסגר עם השנים, ואז עלול האורתודנט להמליץ על עקירת שן סמוכה, על מנת לפנות מקום לשן הכלואה.

זהו השלב האחרון בטיפול האורתודנטי והלא פחות חשוב ומטרתו - שימור התוצאה.
מאחר וכוחות הלעיסה (שהביאו לליקוי הסגר) ממשיכים לפעול, ולמשנן אין יותר את התמיכה של המכשור האורתודנטי ("הגשר") – קיימת סכנה שהשיניים יזוזו.

כדי למנוע זאת, יש צורך בקיבוע, שכשמו כן הוא – מקבע. תפקידו לעזור בתהליך הקיבוע ולקבע את המצב הקיים.

ישנם 2 סוגים של קיבועים:

• מקבע נייד – פלטה נשלפת שמרכיבים בהתאם להוראות האורתודנט
• מקבע קבוע – פס מתכת שמותאם ושמודבק לשיניים בחלקם הפנימי

ההחלטה לגבי בחירת סוג הקיבוע היא לשיקול דעתו של האורתודנט. חשוב לזכור, שלא פעם ההמלצה היא להרכיב את שניהם.

כאן המקום להדגיש כי הקיבוע דורש תחזוקה שוטפת:

• היגיינה קפדנית
• ביקורת תקופתית אצל שיננית לסילוק שאריות אוכל ואבנית מאזור הקיבוע
• ביקורת תקופתית אצל האורתודנט המומחה, על מנת לוודא את שלמות הקיבוע ואי התנתקות השיניים ממנו

באשר למשך הרכבת הקיבוע, כאן הדעות חלוקות. הרוב מסכימים שקיבוע בלסת התחתונה הוא להרבה שנים. לעומת זאת, קיבוע בלסת העליונה תלוי במצב השיניים ההתחלתי, צורת התפתחות הלסת ועוד.